השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. לפנינו ערעור על החלטתו של רשם בית דין זה (השופט אילן סופר; ע"ע 41997-10-10), אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור.
הערעור אותו ביקש המערער להגיש הינו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר אביתר עמיר וגב' בת-שבע הולצמן; עב' 2624/09), במסגרתו התקבלה בקשת המשיבים לסלק על הסף את תביעת המערער נגדם מחמת השתק פלוגתא.
הרקע העובדתי
2. המערער הועסק בתפקידי מינהלה שונים בשירותי בריאות כללית, החל משנת 1976 ועד שפוטר ביום 2.3.2002 במסגרת הליך צמצומים. בתביעה שהגיש כנגד שירותי בריאות כללית לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב טען כי פוטר שלא כדין וביקש הוצאת צו מניעה כנגד פיטוריו וכן פיצוי כספי (עב' 2308/02; להלן -
התביעה
הראשונה). בפסק דין מיום 9.10.2002 (סגנית השופטת הראשית, כתוארה אז, עליה פוגל) נדחתה תביעתו ונקבע כי פוטר כדין, במסגרת הליך צמצומים מכוח הסכם קיבוצי מיוחד מיום 13.9.1999, משיקולים ענייניים, לאחר שימוע כדין ובהסכמת נציגות העובדים. לאור זאת, "
קבלת התביעה תסכל את הליך ההתייעלות והצמצומים המתבצע בנתבעת, ביחד עם נציגות העובדים".
ערעור שהגיש המערער לבית דין זה (ע"ע 1467/02) הסתיים בהסכם פשרה במסגרת הליך גישור, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 4.12.2003. בהתאם להסכם הפשרה, נקבע מועד סיום עבודתו של המערער ליום 9.10.2002 וסוכם כי יקבל משירותי בריאות כללית סך של 320,000 ש"ח (להלן -
הסכם הפשרה).
3. ביום 8.2.2009, קרוב לשבע שנים לאחר מועד פיטוריו המקורי, הגיש המערער תביעה כנגד ארגון העובדים ואורגניו (ועד העובדים וחברי ועד העובדים) בטענה לייצוג בלתי הולם בהליך פיטוריו (להלן -
התביעה
השנייה). בתגובה לכך, הגישו המשיבים בקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין ושיהוי. לחלופין, טענו כי יש לעכב את ההליכים מהטעם שהמערער הינו חבר במשיבה 1 (להלן -
ההסתדרות
הכללית) ולא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו על פי חוקתה.
בית הדין האזורי קיבל את בקשת המשיבים, וקבע כי דין התביעה השנייה להידחות מחמת השתק פלוגתא. בית הדין קבע כי הפלוגתא המרכזית העומדת בבסיס ההליך הינה חוקיות הפיטורים ותקפותם, כאשר פלוגתא זו כבר נדונה והוכרעה במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי בתביעה הראשונה, מבלי שהסכם הפשרה שינה מקביעות בית הדין האזורי בקשר לכך. בית הדין הוסיף כי לאור העקרונות עליהם מבוסס הכלל של השתק פלוגתא ניתן להחילו, במקרים המתאימים, גם כאשר רק אחד הצדדים להליך הנוכחי היה צד להליך הקודם, כל עוד ניתנה לו הזדמנות מלאה לטעון טענותיו בהליך הקודם ונקבע במסגרתו ממצא לחובתו. בית הדין הוסיף כי לא הייתה כל מניעה מצד המערער להגיש מלכתחילה את תביעתו כנגד המשיבים בד בבד עם תביעתו כנגד שירותי בריאות כללית. התביעה השנייה נדחתה לפיכך, והמערער חויב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
הבקשה להארכת מועד והחלטת הרשם
4. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 5.7.2010 והומצא לידי בא כוח המערער ביום 14.7.2010, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור (בשים לב לפגרת הקיץ ולפגרת הסוכות) היה ביום 7.10.2010 (תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991; להלן -
התקנות). הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור הוגשה לבית דין זה ביום 21.10.2010.
5. המערער טען בבקשתו כי עקב פיטוריו בגיל מבוגר ומצב בריאותו הקשה, הוא אינו עובד ומתקיים מקצבת נכות. מצבו הכלכלי לא אפשר לו לממן את ניהול הליך הערעור ולכן התלבט בא כוחו אם לייצגו ללא שכר טרחה או בתמורה לשכר טרחה זעום. לאחר שהחליט בחיוב, התעוררו קשיים אשר נבעו מיצירת קשר עם המערער בשל מצבו הבריאותי ולכן נגרם איחור קל בהגשת הערעור. המערער הסביר כי "מחדלי המשיבים ומעשיהם" נודעו לו רק לאחר שכבר הגיש את התביעה הראשונה ובמהלך ניהולה, וכי ההסתדרות הכללית אינה יכולה לבוא בנעלי המעסיק לעניין השתק פלוגתא שעה שאין כל זהות אינטרסים ביניהם.
6. המשיבים התנגדו לבקשה להארכת מועד וטענו כי התלבטויות הקשורות למצבו הבריאותי או הכלכלי של המערער אינן מהוות "טעם מיוחד". המשיבים הדגישו כי טענות המערער ידועות לו החל משנת 2002, ולמרות זאת השתהה כשבע שנים בהגשת התביעה השנייה. עוד הוסיפו וטענו כי עניין פיטורי המערער כבר נדון ומוצה במסגרת התביעה הראשונה.
7. בהחלטתו מיום 8.12.2010 דחה רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, את בקשת המערער להארכת מועד. הרשם ציין כי בעיותיו הבריאותיות של המערער אינן חדשות וכי מדובר בשורה של מחלות מתמשכות אשר היו קיימות עוד בטרם ניתן פסק הדין. על כן, לא ניתן לקבלן כסיבה חיצונית אשר מנעה מהמערער או מבא כוחו להגיש ערעור במועד, או לכל הפחות להגיש בקשה להארכת מועד בתוך התקופה להגשת הערעור.
באשר לסיכויי הערעור הוסיף הרשם כי "
דעתנו היא כי הקביעה של בית הדין קמא כי מדובר במעשה בית דין, נכונה ומוצדקת. עיון בפסק הדין הראשון מיום 9.10.02, מעלה כי בית הדין קבע כי שיקולי המעסיק לפיטורי התובע היו עניינים וסבירים, לא הוכח כי המבקש חשף שחיתויות, הוכח כי היו ליקויים בעבודת המבקש, הוכח כי המבקש היה חלק מרשימת עובדים שגובשה בהסכם הקיבוצי, שעניינו תהליך הדרגתי ומקיף של התייעלות וצמצומים על ידי סיום העסקתם של 600 עובדים". לאור זאת גם סיכויי הערעור אינם טובים, ואינם מצדיקים מתן הארכת מועד. בנסיבות העניין, לא נפסקו הוצאות.
טענות הצדדים בערעור
8. על החלטה זו של הרשם הוגש הערעור שבפנינו. המערער חוזר על הטענות אותן העלה בפני רשם בית הדין ומוסיף כי האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד היה "
קצר מאוד ולא גרם לעוול או לעיוות דין למי מהמשיבים". המערער מציין כי הוא הינו נכה בשיעור של 60%, סובל מבעיות רפואיות חמורות לרבות דיכאון כרוני ולאור זאת "
לא עמדו לו גם כוחות הנפש והגוף להתמודדות עם תיק ערעור מורכב, המצריך השקעה גדולה של משאבים כספיים ושל כוחות נפשיים וגופניים...". לדבריו, מורכבות התיק חייבה את בא כוחו להתלבט ארוכות אם לקחת על עצמו את הייצוג בתנאי "פרו בונו", ולאחר מכן נדרשו שיחות ארוכות מול המערער עצמו על מנת לשכנעו שלא לוותר על זכות הערעור בהתחשב בעוול שנגרם לו. המערער הוסיף כי בשל מצבו הפיזי וחולשתו הנפשית והפיזית נתקל בא כוחו בקשיים רבים בעת הכנת הערעור, כאשר התגברות על קשיים אלו הצריכה זמן רב והכנה ארוכה מהרגיל. המערער סבור כי מצבו הרפואי וכן מצבו הכספי הינם בגדר נסיבות "
המצויות לחלוטין מחוץ לשליטתו" ועל כן מהוות "
טעם מיוחד".
9. המערער טוען עוד כי סיכויי הערעור "
גבוהים" ולכל הפחות "
סבירים מאוד". המערער מסביר כי לא הגיש את התביעה הראשונה כנגד המשיבים שכן העובדות בדבר "
מעילתם בתפקידם ושיתוף הפעולה הנפסד והפסול שלהם עם המעביד" נודעו לו רק בשלב מתקדם של ההליך. לגישתו, הסכם הפשרה אינו מהווה מעשה בית דין במישור היחסים שבינו לבין המשיבים וממילא אין לראות בו אישור - אלא ביטול - של ממצאי בית הדין האזורי בתביעה הראשונה. קל וחומר, כאשר בית הדין האזורי כלל לא דן בטענותיו כנגד המשיבים במסגרת התביעה הראשונה אלא רק באופן אגבי ובהתייחס להליך השימוע בלבד. לשיטתו, ארגון עובדים אינו יכול לבוא בנעליו של מעביד לצורך הקמת "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" כנגד העובד. ממילא, עילת התביעה כנגד שירותי בריאות כללית כמעסיק שונה מעילת תביעתו כנגד המשיבים כנציגות העובדים.
10. המערער מוסיף וטוען כי הרשם התייחס בהחלטתו אך ורק למחלותיו ולנכותו אך לא לעוניו ומצוקתו הכספית, כמובטל המתקיים מקצבת נכות בסך של 1,200 ש"ח לחודש. קל וחומר, כאשר פיטוריו בגיל מבוגר הם שהובילו אותו למצבו הנוכחי. המערער מוסיף כי הרשם טעה בקביעתו לפיה "
אין זה נכון כי יפגעו הזכויות המהותיות של המשיבים אשר גוברות על זכות הגישה של המבקש לערכאות", שכן שלא ניתן לקבוע מהן אותן "
זכויות מהותיות" בטרם תתברר התביעה השנייה לגופה.
11. המשיבים תומכים בהחלטת הרשם, מטעמיה. לטענתם, אין בנימוקי הערעור כדי לשכנע בדבר קיומו של "טעם מיוחד" שכן כבר נקבע כי מצב כלכלי או מצב בריאותי אינם מהווים כשלעצמם נימוק להארכת מועד. עוד מוסיפים הם כי טענות המערער נגדם היו ידועות לו כבר ממועד סיום עבודתו בשנת 2002 ולא הובאה כל סיבה מוצדקת ל"משיכת הזמן" על ידו. לטענתם, פסק הדין של בית הדין האזורי אשר דחה את התביעה השנייה מנומק היטב וסיכויי הערעור עליו קלושים. משנקבע כי סיום עבודתו של המערער נעשה כדין ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי, מנוע המערער מלכפור בתקינות ההליך בדרך של תקיפת המשיבים בהליך נפרד. המשיבים מדגישים כי המערער זכה לפרישה בתנאים מועדפים, לרבות פיצוי נוסף בסך של 320,000 ש"ח.